לוי ואח' נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ

החלטה

לפניי בקשה לסעד זמני שעניינו צו מניעה שיאסור על המשיבה לפעול להריסת מבנים בשטח שלמבקשים אין בו זכויות. יצוין מראש: המדובר במחלוקת הנדונה בערכאות זה תריסר שנים, ואשר בתי משפט השלום והמחוזי בתל אביב כבר קבעו בה קביעות נחרצות, תוך שבית המשפט המחוזי אף קבע כי "הגיעה העת לשים קץ להתדיינויות חוזרות ונשנות בנושא". דעתו של המבקש 1, שהיה מעורב בכל ההליכים, שונה כנראה, ומכאן הצו שהוא עותר לו, יחד עם אחיו המבקש 2. במה דברים אמורים.

וזאת ניתן היה ללמוד מן הבקשה הדחופה שהוגשה ביום 8.7.13, בגדרי תובענה לצווים קבועים: במקרקעין מסוימים הממוקמים בדרך בר לב 98, בדרומה של תל אביב, מחזיקות מספר משפחות. החלק הדרומי משמש למגורים ומוסך, הצפוני – שימש בעבר לבית קפה וכיום יש בו מבנים המושכרים לאחרים. בשנת 2005 ניתן פסק דין בתביעת המשיבה נגד המשפחות במתחם, לרבות המבקשים, שהורה על פינוי חלקו הדרומי של המתחם. והנה, למרות היקפו המוגבל של פסק הדין, הופיעו במתחם ימים אחדים קודם להגשת בקשה, ללא כל הודעה מוקדמת, קבלנים מטעם המשיבה, שפרצו את שער הכניסה הצפוני למתחם והחלו בהריסת מחסנים בחלק הצפוני, המושכרים לצדדים שלישיים, השתלטות שהשלמתה תפגע אף באפשרות פעילותו במוסך שמנהל המבקש 2 במתחם. המבקשים מנעו במו ידם את המשך ההריסה. על כן נתבקש אותו צו דחוף, שכן לשיטת המבקשים – לא ייגרם למשיבה נזק אם תמתין עד לפסק הדין בתובענה.

נוכח הבהילות שהוצגה בבקשה, ואף שבהחלטתי מיום הגשתה ציינתי כי היא מעוררת שאלות, הרי שעל מנת למנוע שינויים בלתי הפיכים קודם לשמיעת המשיבה, נתתי למבקשת צו ארעי למניעת פעולות ההריסה, וביקשתי את תגובת המשיבה.

ואלו עיקרי הדברים שלמדנו מן התגובה: המקרקעין מושא ההליך מצויים בבעלות המדינה ומנוהלים בידי מינהל מקרקעי ישראל. המדינה ערכה לפני 15 שנים מכרז לפיתוח המקרקעין, כאשר הזוכה בו אמון ההתמודדות עם מאות הפולשים ותופסי החזקה במקרקעין, ביניהם במתחם הספציפי, מושא ההליך. המשיבה וחברה נוספת ("אביוד") זכו במכרז.

משפחת לוי, שהמבקשים נמנים על אחד מארבעה ענפיה, היא שתפסה חזקה במקרקעין לפני עשרות בשנים. בשנת 1970 החליטה בני משפחת לוי, על ארבעה ענפיה, לחלק את "זכויותיהם" במתחם לארבע "רצועות" המשתרעות במקביל זו לזו מגבולו הדרומי של המתחם ועד גבולו הצפוני, כאשר בחלק הדרומי של כל רצועה – איזור המגורים, ובחלק הצפוני של כל רצועה – חלק מן השטח שעליו ישב בית קפה "נח", שנסגר בינתיים, בשנת 1990. המבקשים נמנים עם הענף של מר ניסים לוי, שמשפחתו תפסה חזקה ברצועה שמוספרה "3". רצועות אחרות נתפסו בידי משפחתו של יוסי לוי (רצועה 1, המערבית ביותר), מומי לוי (רצועה 2, הסמוכה לה), ואליהו לוי (רצועה 4, המזרחית ביותר, ש"נמכרה" בינתיים למשפחת סבג).

השטח שאותו מבקשות המשיבה ואביוד לתפוס ולפנות, הקדימה המשיבה והדגישה, הוא צפון רצועה 1, קרי זו שבחזקת משפחת יוסי לוי, ולא ברצועה 3, שבחזקת המבקשים. כן מבקשות הן לגדר את רצועות 1 ו-2, ושוב – לא את רצועה 3.

המשיבה ואביוד הגיעו לפני כעשור להסכמות עם משפחת מומי לוי לפינוי רצועה 2 כנגד פיצויים, קיבלו את החזקה, והרסו את המבנים שהיו בה. רצועה 2 פנויה אפוא כיום. בשנת 2001 הגישו המינהל, המשיבה ואביוד תביעות לפינוי ולסילוק ידם של המבקשים ושל משפחת יוסי לוי (קרי: תופסי רצועות 1 ו-3), מן החלק הדרומי של הרצועות, הוא איזור המגורים. התביעות, שאוחדו, התקבלו ביום 10.5.2005, באותו פסק דין שהוזכר גם בבקשה (ת"א (של'-ת"א) 26860/01, 26863/01, 26864/01; להלן: ההליך בבית משפט השלום). יצוין מיד כי המבקשים לא פינו גם בחלוף שמונה שנים את דרום הרצועה שבחזקתם, היא רצועה 3, בתואנה כי טרם קיבלו פיצויים מן המשיבה ואביוד. אולם לא ברצועה 3 עסקינן, כי אם ברצועה 1 (ובמידה פחותה – ברצועה 2, שפונתה זה מכבר), ובכך נתמקד.

יממה בלבד קודם שניתן פסק הדין, הגיעו המשיבה ואביוד להסכם עם משפחת יוסי לוי, המחזיקה ברצועה 1 (כפי ששורטטה בתרשים שצורף כנספח א' להסכם), על פינוי הרצועה כולה, כנגד תשלום פיצוי כספי ומסירת דירות מגורים במקום חלופי (להלן: הסכם משפחת יוסי לוי; נספח ו/1 לתגובה). ההסכם לא מומש, ומשפחת יוסי לוי הגישה בשנת 2009 תובענה לסעד הצהרתי בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, נגד המשיבה ואביוד (ה"פ 14/09; להלן: ההליך בבית המשפט המחוזי). בסמוך לאחר הגשתו, הגיעו הצדדים (שאינם כוללים את המבקשים כאן) לכלל הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, ומסדיר את עניין הפינוי (נספח ז' לתגובה). ברם במהלך ארבע השנים שחלפו, לא הושלם הפינוי, וזאת בעטיו של מר מאיר לוי, המבקש 1. הלה – וכך נקבע כבר בהחלטות שיפוטיות – סיכל את יכולת משפחת יוסי לוי לפנות את הרצועה, ואף מנע את גידור רצועה 2, שפונתה זה מכבר, בהעלותו טענות כי רצועות 1 ו-2 כוללות את דרך המעבר לכלי רכב המגיעים למוסך בניהולו ברצועה 3.

בשנת 2010 הגישה משפחת יוסי לוי לבית המשפט המחוזי בקשה לצו לפי פקודת בזיון בית המשפט, בקשר עם פסק הדין האמור, נגד המשיבה ואביוד, בטענה כי אלה אינן מקיימות את התחייבותן לתת את מלוא הפיצויים, בנימוק שהרצועה לא פונתה. משהוברר כי המבקש 1, לפי הנטען, הוא המונע את הפינוי בפועל, הורה בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופט פרגו) על קבלת עמדתו וזימונו לדיון. המבקש 1 הודיע בתצהיר מיום 14.6.10 (נספח ח' לתגובה) כי אינו מתנגד לפינוי השטח של רצועה 1, כאמור בתרשים נספח א' להסכם יוסי לוי, אך הוא מתנגד לגידור רצועה 2, שיחסום את הגישה לרצועה 3 – שבחזקת המבקשים. בדיון שהתקיים ביום 15.6.10 נקבע כי משלא באה טענה של משפחת יוסי לוי שתפריך את אמירת המבקש 1 כי הוא עובר בשטח רצועה 1 מזה שנים, משמעות הדבר היא שכאשר הם התחייבו למסור את השטח חופשי מכל זכות של צד שלישי, חובתם לדאוג שכך ייעשה, וכל עוד לא עשו כן – הם המפרים את הסכם יוסי לוי ואת פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי. על כן נדחתה הבקשה לבזיון בית המשפט.

חלפו שנתיים ומחצה. הרצועה לא פונתה. הפעם המשיבה ואביוד הן שעתרו לצו בזיון בית משפט, נגד משפחת יוסי לוי. שוב הורה בית המשפט (כב' השופט פרגו) על קבלת עמדתו ועל זימונו של המבקש 1, שאמנם לא היה צד להליך, אך שהוברר כי הוא המונע את אפשרות פינוי רצועה 1. המבקש 1 שב ומסר תצהיר, שבו הצהיר כי "גר ומתפרנס בשטח המסומן כפרוסה מס' 3 בתרשים", אך מתנגד לסגירת רצועות 1 ו-2 באופן שימנע ממנו את אפשרות המעבר לרצועה 3.

במהלך הדיון בבקשה בבית המשפט המחוזי, ביום 13.1.2013, הגיעו המשיבה ואביוד ומשפחת יוסי לוי להסכמה על ביצוע הפינוי (נספח י"ג לתגובה). עם זאת, נוכח "קצוות פתוחים" בהסכמה וטענת המבקש 1 באותו דיון כי הוא מרגיש "מקופח", נתן בית המשפט המחוזי הנכבד את החלטתו בבקשה (נספח י"א לתגובה). המדובר בהחלטה מפורטת ונוקבת, המטיחה ביקורת יוצאת דופן במבקש 1. לאחר סקירת המכשלות שהניח הלה על פינוי רצועה 1 עד הנה, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד קביעות נחרצות, שיש להביאן בפירוט:

"מר מאיר לוי לא עתר בפני בית המשפט להכיר בזכויות המעבר שיש לו במקרקעין, ולא בכדי. בפסק הדין [בהליך בבית משפט השלום – א"צ] נקבע כי אין לו זכויות קנייניות במקרקעין אותם הוא מחזיק וכפועל יוצא לא יכולות להיות לו זכויות מעבר אל מקרקעין אלו, דרך מקרקעין אותם מחזיקים אחרים ללא זכות קניין בהם.

זאת ועוד, פסק הדין דן גם בזכויותיהם הקנייניות של משפחת לוי, לרבות בחלקה לה טוען מר מאיר לוי לזכות מעבר. בפסק הדין נקבע, כי אין למשפחת לוי זכויות קנייניות במקרקעין אלו וכי עליהם לפנותם תמורת פיצוי כמפורט בפסק הדין.

מר מאיר לוי, היה צד לדיון זה, מיוצג ע"י עורך דין, ולא העלה כל טענה בעניין זכות המעבר שלו במקרקעין נשוא המחלוקת.

...

גם הפעם מר מאיר לוי לא היה משיב לבקשה זו [לבזיון בית משפט – א"צ]. בהוראת בית המשפט הוא הוזמן לדיון. במהלך הדיון – אשר התקיים ביום 13/1/2013 - התברר שוב, כי הקושי במימוש פסקי הדין וההסכמים בין הצדדים, נעוץ במר מאיר לוי אשר מונע – פיזית – את פינוי ותפיסת המקרקעין כשהם נקיים מכל אדם וחפץ, תוך שהוא חוזר על הטענה כי אם ייתפסו המקרקעין ויגודרו, ימנע הדבר כניסת כלי רכב למוסך אותו הוא מנהל במקרקעין אותם הוא מחזיק.

...

אין למנוע את תפיסת המקרקעין אותם מחזיקים המשיבים [קרי: רצועה 1 לכל אורכה – א"צ], כשהם נקיים מכל אדם וחפץ; מקרקעין שלמשיבים אין זכויות קנייניות בהם - מקרקעין אותם הם חייבים לפנות בהתאם לפסק הדין שניתן ביום 10/5/2005 - רק כדי לאפשר מעבר כלי רכב דרך מקרקעין אלו אל מוסך אותו מנהל מר מאיר לוי, ללא רישיון, על מקרקעין שאין לו זכויות קנייניות בהם ושאותם הוא אמור לפנות בהתאם לפסק הדין.

יש לאפשר תפיסתם של מקרקעין אלו בשלמותם ולאלתר, כשהם נקיים מכל אדם וחפץ.